65.(Каббала – торат асод) קבלה – תורת הסוד (1)
[1] [2] [3] [4]
בכל פעם שמדברים על קבלה מיד נזרקות אמירות כמו: אפשר להשתגע מלימוד קבלה, לימוד קבלה בטוח רק מעל גיל 40, גבר חייב להיות נשוי לפני שמתחיל בלימוד, לימוד קבלה אסור לנשים, אי אפשר ללמוד קבלה לפני שבקיאים בהלכות, קבלה מחזירה בתשובה, או שחייבים לדעת פשט לפני שלומדים סוד.
בקיצור, הדעה הכללית היא פשוט מאד לעזוב את זה. ב"הקדמה לתלמוד עשר הספירות" מתאר בעל הסולם את השאלות שמעלה אדם שמעונין ללמוד קבלה אבל מפחד: «ועיני הרואות, שבני תורה שבדורי, כולם המה עימי בדיעה אחת, ושומטים ידיהם מלימוד הנסתר, וגם מיעצים לשואליהם, שבלי שום פקפוק מוטב ללמוד דף גמרא במקום העסק הזה».
המקור לחשש הזה הוא מצד אחד, פחד שבגלל לימוד הקבלה יעזבו שומרי המצוות תורה ומצוות. אבל אנו רואים שבריחה מהדת זו תופעה שקיימת כבר כמה דורות בלי שום קשר לקבלה. מיליוני יהודים התבוללו, ומידי שנה מספרם עולה.
התהליך הזה לא קורה בגלל לימוד הקבלה. נכון שעד לפני מאה שנים כל היהודים היו דתיים, ולכולם היה קשר ליהדות, אבל בתקופת ההשכלה, הם לא יכלו למלא את הדחף שלהם להשכלה על ידי אותו חלק של התורה שבאמת היה יכול למלא את החוסר הזה, כי רק הקבלה יכולה לתת לאדם תשובות לקיומו ולהרגיע אותו, וזה אותו החלק שהיה חסר להם.
מצד החילונים לעומת זאת, יש פחד שיחזרו בתשובה. אולם אנו רואים שלמרות שישנו כיום גל גדול של חזרה בתשובה, רק מעטים מאד עוברים אותו בגלל שהם עוסקים בקבלה, הרוב עושה את החזרה בתשובה במסגרות הרגילות של הדת.
לגופו של עניין, עוד המקובל הגדול האר"י הקדוש כתב, שמזמנו והלאה הקבלה מיועדת: לגברים, נשים, ילדים, גויים, כולם יכולים וחייבים ללמוד קבלה. המקובל הגדול ביותר בדורנו, שבא אחריו, יהודה אשלג ז"ל, «בעל הסולם», השאיר בשביל דורנו דרך לימוד המתאימה לכל אדם שרק רוצה ללמוד.
ב"הקדמה לתלמוד עשר הספירות" אות ב' הוא כותב למי חשוב הלימוד הזה: «אכן, אם נשים לבנו להשיב רק על שאלה אחת מפורסמת מאד, בטוח אנכי שכל השאלות והספיקות הללו יתעלמו מן האופק ותביט אל מקומם ואינם. והיינו השאלה הזעומה הנשאלת מכל בני ירד, שהיא: מהו הטעם בחיינו».
הוא בכלל לא מתווכח עם כל אלה ששואלים, נותנים תרוצים ומקשים, הוא שואל רק שאלה אחת: «מהו הטעם בחיינו?» הוא פונה למי שמרגיש את השאלה הזו. מי שמגיע ללמוד קבלה מתוך השאלה הזו, אותו אפשר ללמד. מי שמגיע ללימוד הרציני, הוא מי שבאמת מרגיש את השאלה ושואל את עצמו כל הזמן: «מה טעם בחיי?», זה מה שדוחף אותו לחפש ולמצוא
מקובל הוא אדם פשוט, בדיוק כמו כל אדם אחר. הוא לא אמור להיות חכם, או מלומד, וגם אין לו ארשת פנים מקודשת. הוא החליט בשלב מסוים של חייו למצוא את הדרך שתספק לו תשובות אמינות לשאלות שמעסיקות אותו. על ידי לימוד נכון, הוא הצליח להשיג חוש נוסף, חוש שישי, שהוא החוש הרוחני. בעזרת החוש הזה הוא מרגיש את העולמות הרוחניים כמציאות ברורה, בדיוק כמו שאנחנו מרגישים את המציאות שלנו כאן.
מתוך הכרתו המוחשית מקבל אותו אדם ידע על עולמות רוחניים, עולמות עליונים והתגלות של כוחות עליונים. העולמות האלה נקראים «עליונים» בגלל שהם נמצאים מעבר לעולם שלנו, למעלה ממנו, הם השורשים מהם משתלשל כל מה שנמצא כאן, כל מה שישנו וממלא את עולמנו, כולל אותנו. המקובל נמצא בו זמנית גם בעולמות העליונים וגם בעולם שלנו. התכונה הזו משותפת לכל המקובלים, ולכן, עם רכישת החוש השישי הוא מצטרף לכל אלו שהשיגו אותו לפניו.
המקובלים מקבלים את האינפורמציה האמיתית שנמצאת סביבנו ומרגישים את המציאות הזו. לכן הם יכולים לחקור אותה, להכיר אותה וללמד אותנו עליה. הם מביאים לנו מתודיקה, שיטה, שבעזרתה ניתן להכיר את מקור החיים שלנו, והם אלה שמובילים אותנו לרוחניות. הם מעבירים לנו את הידע הזה בספרים שהם כותבים בשפה מיוחדת. את הספרים האלה צריך לקרוא בשיטה ובגישה מיוחדת. אז הספרים הופכים להיות אמצעי לגילוי המציאות האמיתית גם עבורנו.
מקובלים לא מעבירים את הידע על מבנה העולם העליון, העולם הרוחני, ללא סיבה. ישנה תופעה חשובה מאד בכתביהם. בכל אדם קיימת האפשרות לפתח את החוש השישי. כשהוא קורא בספרים שנכתבו על ידי מקובלים בזמן שהרגישו והתפעלו מהעולמות העליונים, הוא אמנם לא מבין הרבה, אבל אם הוא רוצה להבין, ומשתדל עד כמה שאפשר להבינם בצורה נכונה, ללא טעות, הוא מעורר על עצמו «אור מקיף».
הלימוד בספרים האלה על פעולות רוחניות, על המציאות הרוחנית, מעורר על האדם את האור הזה שמתקן אותו, ולאט לאט מגלה לו את המציאות הרוחנית.
בתוך כל אדם נמצא החוש השישי, החוש הרוחני שעדיין רדום, והוא נקרא «הנקודה שבלב». כנגד החוש הזה עומד אור שבסופו של דבר צריך יהיה למלא את הנקודה הזו, את החוש השישי, כשיתפתח. האור הזה נקרא «אור מקיף», כי הוא מקיף את הכלי שעוד לא יכול לקבל אותו בתוכו. משמעות המילה «אור» היא תענוג, ו"כלי" נקרא האובייקט הרוחני, החוש השישי, שמסוגל לחוות את התענוג הזה.
החוש השישי הוא הכלי הרוחני היחיד שקיים במציאות, והוא ממשיך להתקיים גם ללא מציאות גשמית. הכלי הרוחני של האדם הפשוט עדין לא מפותח דיו בכדי לחוש את העולם הרוחני. במידה ואדם לומד בצורה נכונה בכתבי הקבלה המקוריים, האור הזה מאיר לנקודה שבלב ומתחיל לפתח אותה. אז מתחילה הנקודה להתרחב ומקבלת נפח מספיק בכדי שהאור המקיף יוכל להכנס לתוכה. כניסת האור לתוך הנקודה שבלב נותנת לאדם הרגשה רוחנית.
אי אפשר בלי עזרה מלמעלה, בלי אור מקיף שיבוא מלמעלה, ויאיר לאדם לאט לאט. אנחנו אפילו לא מכירים את האור הזה, אבל ישנו קשר ישיר בין הנקודה שבלב לאור שצריך למלא אותה לפי תוכנית מלמעלה. על ידי קריאה בספר מתקשרים למקור האור, ולאט לאט נעשה בתוך האדם רצון לרוחניות, לכן נקרא התהליך הזה «סגולה».
כתב על כך הרב יהודה אשלג ב"הקדמה לתלמוד עשר הספירות" אות קנ"ה: "ולפי זה יש לשאול, אם כן למה זה חייבו המקובלים לכל איש ללמוד חכמת הקבלה. אמנם יש בזה דבר גדול, וראוי לפרסמו, כי יש סגולה נפלאה לאין ערוך, לעוסקים בחכמת הקבלה, שאף על פי שאינם מבינים מה שלומדים, אלא מתוך החשק והרצון החזק, להבין מה שלומדים, מעוררים עליהם את האורות המקיפים את נשמתם. פירוש, כי כל אדם מישראל מובטח בסופו, שישיג כל ההשגות הנפלאות, אשר חשב השם יתברך במחשבת הבריאה להנות לכל נברא. אלא מי שלא זכה בגלגול זה, יזכה בגלגול שני וכו' עד שיזכה להשלים מחשבת הבורא שחשב עליו.
והנה כל עוד שלא זכה האדם לשלימותו, נבחנים לו אותם האורות העתידים להגיע אליו, בבחינת אורות מקיפים, שמשמעותם היא, שעומדים מוכנים בעדו, אלא שהמה מחכים לאדם, שיזכה את כלי הקבלה שלו, ואז יתלבשו האורות האלו בכלים המוכשרים.
ולפיכך, גם בשעה שחסרו לו הכלים, הנה, בשעה שהאדם עוסק בחכמה הזאת, ומזכיר את השמות של האורות והכלים, שיש להם מבחינת נשמתו שייכות אליו, הנה הם תיכף מאירים עליו, בשיעור מסויים, אלא שהם מאירים לו בלי התלבשות בפנימיות נשמתו, מטעם שחסרים הכלים המוכשרים לקבלתם, כאמור.
אמנם ההארה שמקבל פעם אחר פעם, בעת העסק, מושכים עליו חן ממרומים, ומשפיעים בו שפע של קדושה וטהרה, שהמה מקרבים את האדם מאד, שיגיע לשלימותו".
הלימוד עצמו נועד ליצור בנו רצון, כלי, שבו נקבל את התגלות המציאות האמיתית. אף פעם לא נדע מה היא רוחניות, עד שלא נגיע להרגשת הרוחניות, לגילוי המציאות האמיתית.
אנחנו יכולים לדבר על עולמות, פרצופים ופעולות כאלה או אחרות, אבל אלו יהיו בשבילנו סתם מילים ללא שום טעם. אולם אם נתקשר אליהם באמת, על ידי החוש השישי, נראה אותם ונרגיש אותם ממש. אז תהיה בהם משמעות רגשית עבורנו.
בזמנינו ספרי קבלה הופכים נפוצים, תופעה שלא היתה בדורות הקודמים. לפני כמה מאות שנים אי אפשר היה להשיג ספרי קבלה, הכל עבר רק ממקובל למקובל. ספר כזה לא הגיע לאדם רגיל.
בימינו המצב התהפך, רוצים לפזר כמה שיותר את החומר בין כולם ולקרוא לכולם להצטרף ללימוד. בזמן הלימוד בספרים האלה גדלה התשוקה לרוחניות. אז האור המקיף שסביבנו, אותו עולם אמיתי שמוסתר מאתנו, מתחיל להקרין בחזרה, על אותם האנשים שרוצים להתקרב אליו, איזה חן מיוחד לרוחניות, והאדם מתחיל להשתוקק אליו יותר ויותר.
הקבלה, כמו יתר חלקי התורה, עברה בין המקובלים מפה לאוזן. המקובל הראשון הידוע לנו היה אברהם אבינו. הוא ראה את תופעות הקיום האנושי, שאל שאלות וזכה להתגלות העולמות העליונים. את הידע שצבר, ואת שיטת רכישתו, העביר לדורות הבאים.
כל מקובל הוסיף לנסיון המצטבר את היחודיות שלו, בהתאם לשורש הנשמות שהתגלו בתקופתו. משה רבנו העביר את הידע לשפה כתובה, מפורטת, והחל את תקופת התורה שבכתב.
הקבלה המשיכה להתפתח גם לאחר כתיבת החומש. בתקופה שבין חורבן בית ראשון לחורבן בית שני כבר למדו אותה בקבוצות מאורגנות. לאחר חורבן בית שני, ניתן למצוא שלוש תקופות חשובות במיוחד להתפתחות הקבלה עד דורנו, שבהן נכתבו הכתבים החשובים ביותר ללימוד שיטת הקבלה:
התקופה הראשונה היתה במאה השלישית, בה נכתב ספר הזוהר על ידי רבי שמעון בר יוחאי, הרשב"י, שהיה תלמידו של רבי עקיבא. הוא נותר יחד עם עוד ארבעה חכמים לאחר שמתו 24,000 מתלמידיו של רבי עקיבא.
[1] [2] [3] [4]